צור קשר מהיר
שם :
טלפון :
אימייל :

תחרות איש הברזל

 בתחילת חודש יולי השתתפתי בתחרות "איש הברזל", שהתקיימה בקלגנפורט שבאוסטריה. מדובר באחת מתחרויות הספורט הקשות בעולם, ולמי שלא מכיר, מדובר למעשה בתחרות טְרִיאַתְלוֹן ארוכה הבנויה משלושה מקצים: שחיה למרחק של3.8 ק"מ, רכיבה על אופניים למרחק של 180 ק"מ(כן כן, 180 ק"מ!) ולקינוח, ריצת מרתון למרחק של42.2 ק"מ.

תחרות "איש הברזל" היא למעשה תחרות שבה הרוח האנושית מנצחת את החומר (גוף האדם). לא סתם יודעי דבר אומרים  שכדי לסיים תחרות כזאת, ולא בבית החולים, המתחרה צריך גם למנה נכבדה של יכולת מנטלית (בנוסף, כמובן, לפרמטרים חשובים לא פחות כגון תזונה מתאימה וסיבולת גופנית).



 

כבר מספר שנים שאני עוסק בספורט אתגרי כתחביב. אפשר אפילו לקרוא לזה דרך חיים. למשל, אני משתתף פעיל בתחרויות טריאתלון וריצות מרתון בארץ ובעולם ומגיע להישגים מכובדים (מקום שני באליפות ישראל ב"חצי איש ברזל 2009"). העיסוק בספורט הטריאתלון הוא כמובן לא קל, אבל מי שאני מכיר ושעוסק בספורט זה, נהנה מתמורה אדירה שבגללה אני מגדיר את העיסוק הזה כדרך חיים סוחפת ומעניינת, המשפיעה גם על הסובבים את העוסק בו.  

את ההחלטה להצטרף לתחרות באוסטריה קיבלתי בפגישת ערב בבית קפה עם ארבעה חברים שלי שמתאמנים איתי כבר מספר שנים (אני הצעיר שבחבורה, בן 44, המבוגרת שבינינו בת 52!). על מנת לעסוק בספורט הטריאתלון, חייבים להציב מטרות בדיוק כמו בחיים - אחרת הכול מתמוסס. באותו ערב החלטנו שהפעם הולכים על זה! ובאמת כעבור יומיים נפגשנו בביתו של אחד החברים בשעה שתיים-עשרה וחצי בלילה, כל אחד עם המחשב האישי שלו, כדי שברגע שתיפתח ההרשמה נהיה ראשונים להירשם, מכיוון שמספר המקומות מוגבל ל-2400 משתתפים והביקוש מכל העולם גדול. הצלחנו להירשם (תוך 42 דקות אזלו כל המקומות) ומכאן כבר אין דרך חזרה, התחייבנו ושילמנו – ועכשיו לעבודה.
 

שישה חודשים לפני התחרות התחלתי להתאמן בהדרכתו של מאמן המנוסה בהכנה לתחרויות מסוג זה, בתכנית אימונים יומית ומפורטת. בחודשים הראשונים האימונים כללו אימון של שעה וחצי מדי יום, כאשר בסופי שבוע האימונים היו ארוכים יותר וכללו גם רכיבה על אופניים במשך 3-4 שעות. בחודשיים האחרונים האימונים הפכו אינטנסיביים יותר, בעיקר בסופי שבוע, וכללו לפעמים גם אימונים משולבים: רכיבה של 5 שעות על אופניים וריצה של שעה וחצי.

בתקופה זו כלל סדר היום שלי השכמה ב- 04.30, ארוחה קלה ואימון עד 08.00; אחר כך מקלחת, ואז מתחיל יום העבודה. כיבוי אורות היה בדרך כלל עד 22.00. האימונים עצמם התקיימו בכל מזג אוויר: גשם, סופות ברד וחום ממיס של העליות לרמת הגולן.

 התחרות –

 שבוע ימים לפני התחרות מפלס האדרנלין החל לטפס בהדרגה בלי לרדת אפילו פעם אחת , כל היום הראש עסוק בהכנות לתחרות שלא ישכח שום פרט מהציודים שאני אמור לקחת איתי  : אוכל טכני לכל התחרות ציוד ריצה ובעיקר הכנת האופניים בצורה מושלמת שיוכלו לעמוד בעומס התחרות ללא תקלות וללא פנצ'רים.

 הגעתי לאוסטריה ארבעה ימים לפני התחרות התמקמתי במלון בקלגנפורט שבו שהו ישראלים נוספים דבר שתרם מאוד לאווירה הביתית והתחלתי באימונים שלפני התחרות .

 יום לפני הזינוק הגיעו בני הזוג והאווירה הייתה מאוד מרשימה.

 אחה"צ הבאנו את כל הציודים ששיכים לתחרות לעמדות החלפה מיוחדות כי ביום התחרות השטח נהפך לסטרילי .

 בערב שלפני התחרות נפגשנו כל הישראלים לארוחת פסטה מסורתית על מנת למלא את הגוף בפחממות לפני התחרות והמתח וההתרגשות היו בשיאם.

5
בבוקר הגענו לשטח התחרות עשיתי סיבוב נוסף לאזור האופניים לראות שיש אוויר בלחץ נכון בגלגלים , לבשתי את חליפת השחייה ונעמדתי על קו המים יחד אם עוד 2400 משתתפים מחכה לזינוק.



על קו המים נעמד כומר שנשא דבר פתיחה מאוד מרשימים הרגיעה את המשתתפים ואחל לכולם תחרות מוצלחת וספורטיבית ומייד אחר כך נשמעה ירית הזינוק לכל מוסיקה קצבית אדירה ומחיאות כפיים של המעודדים.

מקצה השחיה היה למרחק של 3.8 ק"מ בתוך אגם של מי שלגים מתוקים , המים היו צלולים לחלוטין והיה ממש ניתן לשתות תוך כדי השחיה , קצב השחיה שלי היה איטי  מהיכולות שלי אבל כשמזנקים למים 2400 אנשים במקצה אחד נוצר מצב כמעט בלתי אפשרי לעקוף וב900 מטר האחרונים נכנסנו לתוך תעלה בגובה של מטר בערך ובגדות התעלה עמדו מאות אם לא אלפים של מעודדים עם מוסיקה וקריאות עידוד שתרמו מאוד לאוירה , יצאתי מהמים ,ראיתי את אישתי לשניה נופפתי לשלום אמרתי לה שאני בסדר וסיימתי את השחיה בשעה ועשר דקות שזה בערך 5-4 דקות לאט ממה שתכננתי אבל הייתי מרוצה כשסיימתי את השחיה כי זה החלק הקשה ביותר עבורי בתחרות.

רצתי לשטח ההחלפה מצאתי את השקית שלי עם הציוד לאופניים נעלתי את נעלי הרכיבה , חגורה עם מספר והגעתי לשלב של לרכוס את הקסדה והופסס אין סוגר , הפכתי את השקית כי בלי קסדה רכוסה אני לא אוכל להמשיך בתחרות חיפשתי בשקית אך לא מצאתי , לבסוף ראיתי את הסוגר על הרצפה ליידי תיקנתי את הקסדה ויצאתי לרכיבה של 180 קילומטר.



התחלתי בקצב מהיר , האופניים זה התחום החזק אצלי ותוך כדי רכיבה אני מקפיד על תזונה מתאימה של חטיפי אנרגיה וג"לים לאנרגיה ובנוסף גם כדורי מלח וחומצות אמינו כדי שלא יתפסו השרירים. המסלול היה מגוון ובנוי ממישור ועליות ארוכות ולמעשה היה מחולק לשני סיבובים של 90 ק"מ.

את הסיבוב הראשון סיימתי בקצב גבוהה מדי הרבה יותר מהיר ממה שתכננתי והחלטתי  שאני מוריד קצב למה שתכננתי בדיוק כפי שהמאמן שלי דיבר איתי במהלך האמונים ששמירת הקצב היא קריטית לצורך סיום התחרות אחרת עלולים להיפצע ולהפסיק את התחרות, הכל היה מחושב מראש.



במהלך הסיבוב השני באופניים פגשתי שוב את אשתי מחכה לי באחת העליות עם עוד מעודדים מישראל עם דגלים וחצוצרות וזה היה מעודד מאוד כי העומס של התחרות התחיל לתת את אותותיו. סיימתי את מקצה האופניים בחמש שעות ועשרים ושתיים דקות שזה זמן מצויין ובערך כפי שתכננתי , רצתי שוב לשטח ההחלפה נועל נעליים כובע והופ יוצא לריצה 42 קילומטר.


הפחד הגדול במעבר מהאופניים לריצה הוא שהרגליים פשוט מתאבנות ויש מצבים שאנשים פשוט לא מצליחים לרוץ ועוברים להליכה. אבל אני מרגיש פשוט מצויין כלום לא כואב ואני מרגיש כאילו לא שחיתי ולא רכבתי , אני מתחיל בקצב מהיר וכל הזמן עוקף אנשים ובודק את הזמן שלי תוך כדי הריצה ורואה שאני מהיר מדי ושוב אני מחליט לא להתגרות בגוף כי זה יעלה לי ביוקר ומחליט להוריד את הקצב מעט.

תוך כדי הריצה בקילומטר העשרים  אני פוגש עוד חברה ישראלים שאני מכיר ולומד שאני ממוקם במקום חמישי מבין הישראלים ואז אני עושה הערכת מצב תפקוד של הגוף ,רואה שאני מרגיש טוב ואין לי בעיה מסוימת הבנתי שאת גלעד רותם שהיה במקום ראשון ועם קצב מהיר מאוד וליאור זך מאור שהיה במקום השני לא אוכל להשיג והחלטתי שאני אקח לפחות את המקום השלישי וכך היה , עקפתי את תורג'מן ואת גל תיכון , ובקילומטר  ה-37 הגעתי לכיכר המרכזית בעיר העתיקה של קלגנפורט ,התחלתי להריח את הסיום , ואז נפתחו ארובות השמיים והחל לרדת גשם שהיה בשבילי כמו מתנה משמיים כי היה חום נוראי והרגשתי שהגוף פשוט רותח הגברתי קצב עד כמה שיכולתי פגשתי תוך כדי את חברי מואיז שרק החל את הסבוב הראשון , דברתי איתו שתי מילים אמרתי לו שאני בדרך לסיום ושיחזיק מעמד והמשכתי להגביר קצב עד לקו הסיום .

בקילומטר האחרון אני פוגש את אישתי והיא לא ידעה שאני מסיים ,אני מסמן לה שזה הסוף עם הידיים והיא נבהלה לרגע כי חשבה שאני רוצה לפרוש אבל צעקתי לה שאני בדרך לקו הסיום.

 

קטע הסיום היה מרגש מאוד ,המון קהל מפרגן מוסיקה ומנחה שמעצימים את האווירה והופכים אותה למשהו קוסמי , ולבסוף כשרואים את שער הסיום ובמיוחד שראיתי את השעון נעצר על עשר שעות ועשרים ושש דקות הייתי מרוצה מאוד כי לתחרות ראשונה מסוג כזה התוצאה היתה פשוט מצויינת .

בערב נפגשנו כל הישראלים לארוחת ערב משותפת ולשיתוף חוויות וזה לא יאומן אבל אנשים כבר דברו על הפעם הבאה....

 כתב: ירון זלצמן.